במקום שכך חושבים נוצרת התרחקות מלאכותית של אדם מטבע האמונה שתמיד היה ותמיד יהיה בו. אדם לא יכול להתקיים ללא אמונה וללא תחושה עמוקה שקיים בחיים משהו או מספר דברים שמשפיעים עליו מבלי שהוא יוכל להסבירם. ניתן בקלות להכחיש את מה שאני טוען אך לדעתי אין זו אלא הכחשה. בתוך תוכו כל אדם מאמין. מאמין במשהו ומשתוקק להכיר יותר את הדבר שגדול ממנו, מורכב ממנו וגם מרוחק ממנו.
בכל אדם קיים כוח יצירתי מולד.
יצירות רבות, בכל תחום שיהיה "מחכות" שיוציאו אותן לפועל מתי שהוא. אם אדם אינו מוכן להאמין למה שנכתב במשפט הקודם הוא לא יוכל ליצור ולהתפתח. אמונה היא חלק בלתי נפרד, חלק חשוב וחלק מרפא ששייך לאדם, גם אם כלל אינו מוכן להכיר בשום פרט ממה שהוא מכיר כ"דת" המקומית.
בהקשר הזה אני רוצה להתעכב היום בנושא "ביאת המשיח". התפיסה הזו של ציפייה ארוכת שנים לבואו של אדם מיוחד, בעל יכולות מיוחדות, ש"יגאל" את העם. לנוצרים יש גישה דומה לישו. זו תפיסת עולם שמכילה בתוכה את התחושה שהקוד לגאולה קיים היכן שהוא במקום אחר, אצל מישהו אחר, שיבוא יום אחד, מי יודע מתי. הכמיהה לבואו של המשיח מהווה חלק מתפיסת עולם דתית אך בהחלט ניתן למצוא לה מקבילות של ציפייה חילונית לבואו של מנהיג בעל שיעור קומה שיחולל את השינויים להם אנחנו מחכים כל כך.
התפיסה הזו משרתת קונספציה מוטעית שמחלישה את בן האנוש – התפיסה של "אין לי". התפיסה של "אני קטן מול הבריאה". התפיסה של "אני לא יכול בעצמי". אם על מנת להיגאל ולעבור שינוי משמעותי עליי לחכות לבואו של מישהו, במשך כל חיי, כנראה שאני די חסר אונים, די אימפוטנט בכל הקשור ליכולתי להשפיע באופן מכריע על חיי. זו תפיסה מוטעית שמתעלמת מכוחו העצום של כל אדם. בן האדם מכיל בתוכו יכולות עילאיות שאת רובן אינו מפעיל עקב בורות וחינוך. האדם שצומח על התפיסה ש"יום אחד יגיע המשיח" הוא אותו אדם שלא מבין שהמשיח יבוא בעצם, מתוכו, כי המשיח והגאולה נובעים מלבו של היחיד ורק משם ולא מתוך הופעתו של אדם כזה או אחר.
קורה לעתים שמופיעים אנשים בעלי חזון, השפעה וכוח, שמשפיעים לטובה על אנשים רבים. כך ניתן שגם יקרה בהמשך, אך מה שיכול להתקיים הוא רק שיותר ויותר אנשים יתעוררו לכוחות המיוחדים שבהם בעקבות השפעתו של מנהיג כזה או אחר. הכוחות היו מאז ומתמיד אצלם, רק שאדם כזה או אחר סייע להם לגלות זאת.
קיים מושג אליו התוודעתי לפני מספר שנים, בתהליכי ההתעוררות וההתפתחות האישיים שלי. המושג - “תודעת משיח". הדבר אינו קשור לשום דת קיימת אלא להתפתחותו האישית של האדם. תודעת משיח היא מצב התפתחות שיש אפשרות להגיע אליה, דרך מסלול אישי של צמיחה, לימוד וריפוי. תודעת משיח היא פוטנציאל קיים והיא מתחילה בדיוק במקום בו האדם משנה את התפיסה מחוויה של "אין לי" לחוויה של "יש אפשרות שיש לי ואני מוכן לחפש את זה".
במצב שקודם ל"תודעת משיח" יש תחושה רבה שהחיים שלנו מנוהלים ברובם על ידי נסיבות חיצוניות. אם נתבונן במציאות הישראלית אפשר לקחת דוגמה לכך שאנחנו מוסיפים לחיות על חרבנו ועל צבאנו מתוך תחושה עמוקה ובלתי ניתנת לערעור שקיומנו נמצא בסכנה מתמדת. התחושה הקבועה שקיימים כל הזמן כאלה ש"רוצים להשמידנו" הופכת אותנו לכאלה שלא ממש משפיעים על עתידם וגם לא על ההווה שלנו. התפיסה הזו מספרת בעצם שלנו אין השפעה על הדברים, כי עלינו להתגונן מפני ה"רשע" הבלתי פוסק שמאלץ אותנו לשמור על צבא חזק, ערני ויעיל. כל עוד אנו מקפידים לראות כך את המציאות אנחנו מוסיפים לייצר אותה ככזו. המעבר לתודעת משיח הוא בעצם המעבר ממצב בו אנו "קורבנות" של המציאות למצב בו אנחנו מכירים בעובדה שאנחנו "יוצרים את המציאות". אנחנו בוראים את הקיים, או יותר מדויק – שותפים לבריאתו, גם אם אנו משוכנעים שאיננו אלא קורבנות תמימים של אחרים ששמו להם למטרה לרדוף אותנו מאז ולתמיד.
תודעת משיח מהווה, לפחות בחלקה, תפיסת עולם וחוויה כללית שבבסיסה עיקרון של יצירת המציאות. אין מדובר ב"לקיחת אחריות" או גרוע מזה - “לקיחת אשמה". להיפך. בתודעה כזו לאשמה כבר אין מקום. יש פה אחריות מסוג חדש שקשה לתפיסה. יש פה אחריות שנובעת מהעובדה שהאדם יוצר את המציאות שלו בהתאם למחשבתו, בהתאם לתשוקתו, בהתאם לבחירותיו בין אהבה או פחד, יצירה או עיכוב, אופטימיות או פסימיות.
נחזור "קצת אחורה", למרות שאין בכך שום חזרה אחורה.
אחזור רגע לבסיס התורה הפסיכו קריאטיבית, או לפחות לחלק מהבסיס. אחזור לאהבה עצמית. ככל שאדם מעמיק ומתרגל את האהבה העצמית שלו כך הוא מתחבר יותר אל הרטט הזה, שמשקף את תודעת המשיח שלו. בעבר לא היתה אפשרות שבני האדם יתחברו לזה. היום האפשרות הולכת וגדלה. ככל שאדם אוהב את עצמו יותר הוא חווה פחות פחד. ככל שאדם אוהב את עצמו יותר הוא פחות פוחד מעצמו, מהחיים וגם מכל מה שהוא יכול לחשוב שהוא "אלוהים". ככל שאדם אוהב את עצמו יותר הוא מבין יותר עד כמה הוא המשפיע העיקרי של חייו ופחות גורמים חיצוניים לו. ככל שאדם אוהב את עצמו יותר הוא מזמן לחייו יותר ויותר אנשים שמכבדים את דרכו האמיתית ושמפרגנים לו על כך, תוך תמיכה וגיבוי. ככל שאדם אוהב את עצמו פחות כך הוא מזמן לחייו אנשים שיעצימו לו את חווית חוסר האהבה העצמית שלו. תודעת משיח באה להגיד לאדם - “אהוב את עצמך וקבע עכשיו את גורלך. זה בידך בתנאי שתשכיל לאהוב את עצמך". אדם לא יכול באמת להשפיע לטובה על גורלו אם אינו אוהב את עצמו מספיק. ככל שאנחנו מייחסים לאחרים כוח רב שמשפיע עלינו, כך אנו מוותרים על האהבה העצמית שלנו ומתרחקים מההתפתחות שלנו. ככל שאנחנו מייחסים לאחרים שנאה כלפינו אנחנו משליכים עליהם את חוסר האהבה העצמית שלנו.
המשיח לא "יבוא". הוא כבר הגיע. הוא כאן.
לא כל אחד חש את זה כי הדבר מחייב שינוי אישי. אני לא יכול לספר לך איך זה, עליך להרגיש את זה בעצמך. ככל שאדם מחפש יותר את הייחודיות שלו וככל שהוא מצליח לבטא אותה יותר, כך הוא מתקרב יותר אל ה"משיח" שבתוכו. אם בעבר יכולנו רק להסתכל בהערצה על משיח אחד שבא להוליך אותנו, היום המצב אחר. היום מתפקידנו לחפש אותו, את המשיח, בתוכנו. בפנים. בלב שרוצה להיפתח לרווחה.
אחזור רגע למציאות הישראלית, שרבים היו מעדיפים שאולי לא אכנס אליה. למציאות בה אנו תופסים את עצמנו, שנים כה רבות, מאוימים מאד. התפיסה הזו בהכרח "מעניקה" לאחרים (לערבים מסויימים ועוד "אנטישמיים") כוחות אינסופיים ובלתי נדלים של מוטיבציה "לחסל" אותנו. התפיסה הזו גורמת לנו לחוש קורבנות של האזור, המצב, המזרח התיכון ועוד. גם אם יש הרבה "אמת" בדברים אלה, גם אם יש לא מעט שהיו ששים "להטביע" אותנו, עדיין, אנחנו מעניקים אנרגיה יתרה לסיכון ולא לסיכוי. אנחנו ממגנטים את הפחד והחשש ומתוך זה מייצרים מדיניות ותפיסת עולם. גם אם רדפו אותנו שנים אין זה אומר שעלינו להוסיף ולדבוק בתחושת האיום הזו. יתכן מאד שכך אנחנו תורמים להמשך הסיטואציה הזו, בדיוק. אין דרך אחרת ואין אפשרות אחרת – ככל שאדם מתחבר לאהבה העצמית שבתוכו, ליצירתיות שבתוכו, לתקווה שבתוכו, כך הוא מתקשה יותר ויותר להתחבר לפחד שבו. הוא לא יכול אלא לראות יותר ויותר את הסיכוי, את התקווה ואת תשוקת החיים, לא רק שלו, אלא גם של שכנו, כולל אלה שמוגדרים כאויבים המרים ביותר שלו.
תודעת משיח עוזרת לאדם להתחבר יותר אל סביבתו ולהתרחק יותר מחוויות ההפרדה מהטבע ומהאנשים האחרים. עידן גדול של הפרדות גורם לנו ולשכנינו לחשוב במושגים של לוחמה וחשדנות. ככל שאתה מתחבר לתודעה הזו אתה תופס שאין כל כך הבדל בינך ובין העץ שנמצא בגינה שלך. אין כל כך הבדל בינך ובין הכרטיסן ברכבת. כאשר אני יורה במישהו, גם אם לא היתה לי ברירה אלא לעשות כן, אני למעשה יורה בעצמי. אפשר להתווכח על זה שעות ואף ימים אך זה לא ישנה את התופעה הזו. בתוך תוכנו אנחנו מחוברים לטבע ואל שאר בני האדם ברחבי הפלנטה. בכל פעם שאנו פוגעים באחרים, אנו נפגעים בעצמנו. בכל פעם שהם פוגעים בנו, הם נפגעים בעצמם.
לא לחינם קיימת נהירה אחרי "מה שטבעי" ותפיסה נרחבת כאילו "מה שטבעי" הוא גם "מה שבריא". הטבע אכן מכיל סודות ריפוי עצומים וזה מה שאנחנו מחפשים בו. אנחנו מחפשים גם חיבור לשורשים האמיתיים שלנו, ואיפה נחפש אם לא בטבע? האדם קשור לטבע והטבע, במרבית המקרים, אינו פועל לחיסולו העצמי. כוחות התוקפנות של הטבע מנוצלים בדרך כלל לצמיחה, התפתחות ושינוי. כשאדם מסוגל לתמרן את הכוחות האלה אצלו באופן יעיל ועקבי לצמיחה והתפתחות ללא התעלמות מהתוקפנות הטבעית שלו, אז הוא פחות ופחות רוצה או אפילו מסוגל לפגוע באחרים. אין מדובר בכך שמישהו אמור להרשות לאדם אחר לפגוע בו ללא תגובה. מדובר בתודעה רחבה, בה יותר ויותר פרטים בה תופסים שהדבר אכן בידיהם. ככל שיותר אנשים יתחברו לתודעה שהם מסוגלים להשפיע לטובה על חייהם ושהם אינם קורבנות של הקפריזות של האחרים, כך יצטמצמו תופעות האלימות ויגברו תופעות ההתחברות, הפיוס וההתקרבות. זה אפשרי וזה מעשי. פשוט מפני שזו דרכו האמיתית של הטבע.
"תודעת משיח" היא תודעה של יצירתיות.
אני יוצר את המציאות שלי, או יותר מדויק – אני "שותף בכיר ליצירת המציאות שלי". הדבר אומר הרבה. הדבר אומר שבצורה כזו או אחרת, מעשיו ודבריו של אדם מהדהדים הרחק ממה שהוא מסוגל לתפוס. האדם הוא חלק ממערך גדול בהרבה ממה שהוא מסוגל לתפוס ומערך זה יוצר את המציאות הקיימת מתוך כל מה שהאדם בוחר לעשות, לומר או לא לעשות ולא לומר. אדם שמהדהד סקפטיות וחשדנות משפיע על סביבתו הקרובה וכנראה אפילו הרחוקה. אדם שחי בתחושת פחד ואיום מעצים את מציאות הפחד והאיום בחייו. אדם שמבטח את עצמו באינסוף פוליסות ביטוח מהדהד תחושה של איום וסכנות. זו המציאות אותה הוא מייצר לעצמו ואף מתחפר בתוכה.
ולמעשה מדובר בסופו של דבר בחיוך.
כשמחייכים אל המראה וכשעושים זאת ברצף ובעקביות, יוצרים מציאות של אהבה עצמית. מציאות זו מגבירה שמחה ומרפאה כאבים. מציאות זו מולידה את דרכו הטבעית של האדם, דרכו הבריאה יותר, להיות יצירתי ומשתנה. מציאות זו מפחיתה את הפחד ומכאן גם את הצורך במלחמות. אנחנו אולי מרגישים קצת רחוקים מזה ובנינו עודם משרתים בהמוניהם בצבא, אבל אפשר לראות שדברים רבים כן השתנו בעשרות השנים האחרונות, בעוד שדברים אחרים טרם התקדמו.
תודעת משיח נמצאת כאן ומחלחלת לאט לאט. יותר ירוק ופחות זיהום אוויר. יותר חיפוש עצמי, יותר קפוארה ופחות מכות. עיקר הלחצים והמתחים של האדם קשורים בהתרחקות מהטבע של האדם, שבו הוא משפיע באופן מכריע על חייו ופחות קורבן של מעשיהם של אחרים. כשמספיק אנשים, הן בציבור שלנו והן בציבור של השכנים, יהדהדו את חווית השלום ויאמינו בה, היא תיוולד כמו מתוך עצמה, כי לא תהיה דרך אחרת. לא חייבים מייד "להגיע להסכם" או להחליט "מי מוותר" או "מה ניתן להם". החכמה היא אחרת לגמרי. ככל שיש יותר שלום בליבותיהם של אנשים, מבלי שיצטרכו להוכיח זאת במעשים, כך מגיע השלום במציאות שלהם. ככל שאדם חווה יותר את התחושה שהוא אדון לגורלו, לגופו, לעתידו, לבריאותו או אז הוא מכוון את חייו בהתאם, מכניס להם יצירתיות ואהבה ומפחית ככל יכולתו את הביקורת העצמית המיותרת שלו.
"משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן".
הוא לא צריך לבוא והוא לא צריך לטלפן. בשביל מה לו?
הוא כבר כאן, והוא יהיה עוד יותר, עם הזמן, אצל יותר ויותר אנשים.
וכן יהי רצון. אמן.
